<חופש ביטוי הוא למי שיש כסף | פרקריאט

פתיחה

0.5. אחד הדברים הרשימים בנו, הישראלים, הוא שאנחנו לא מוצאים חשיבות בגינונים כמו לקרוא את המסמך עליו אנחנו מדברים כדי לשפוט את מה נאמר. זה ללא ספק חוסך זמן. מציע לכם לקרוא את המסמך של אמנסטי ולהגיד מה בכתוב ובדוגמאות לא נכון. למיטבי הלכת ממליץ גם לקרוא את הדוח של HRW מלפני שנה.

קודם כל, אפרטהייד מוגדר כ:
א. קיום של משטר/מערכת שלטון של עליונות גזעית של קבוצה אתנית אחת על אחרת.
ב. ביצוע שיטתי (כלומר לא פה ושם במקרה) של הפרות זכויות אדם חמורות בכוונה לקיים ולשמר את המשטר של העליונות הגזעית.
צריך לעמוד בשני הסעיפים כדי שמשהו יהיה אפרטהייד.

ההגדרה של אפרטהייד (שנמצאת לעיל בקצרה), כמו של כל פשע אחר, היא לא כמו שהיה בדרא"פ, כמו שההגדרה לרצח היא לא כמו מה שעשה קין להבל. אחרת, היינו שומעים טיעוני זה לא רצח כי הוא לא חקלאי… וזה היה הרי מגוחך. ודרך אגב, אני כבר לא בטוח שהמצב בדרא”פ בפועל היה חמור יותר מאשר בשטחים.

בהתאם, ביחס לדוח של אמנסטי יש שלוש שאלות :
האם בישראל יש משטר של עליונות גזעית?
האם בישראל יש ביצוע שיטטי של הפרות זכויות אדם חמורות במטרה לשמר את המשטר הנ"ל?
האם נכון להתייחס לישראל, בין הירדן לים, כיחידה אחת?

האם נכון להתייחס לישראל, בין הירדן לים, כיחידה אחת?

נתחיל מהשאלה האחרונה. אז אנחנו כישראלים, ובצורה ברורה יותר ישראל הרשמית. משחקים עם זה משחק כפול. מצד אחד מבדילים כשנוח, אבל בעיקר מטשטשים, כמו המפות הרשמיות של ישראל (בכל מקום) ששוכחות את הקו הירוק.

ההתנהלות היא שכל מקום יהודי (או כל מקום שהוא יהודי בפוטנציה למשל שטח ריק, או אדמות מדינה) בשטחים הוא ישראל, ואילו הפלסטינים עצמם והאדמות היכן שהם מרוכזים – בתנאי שלא ניתן להפקיע מסיבות אלו ואחרות) הן לא ישראל. למשל ההענשה הסמלית של גולדרייך שהאז לדרוש שישראל תכבד הסכם שחתמה עליו ביחס לכך שכספי זרים לא ישמשו מוסדות בהתנחלויות, או איסור לא לתת שירות לישובים יהודים מחוץ לקו הירוק וכו’ – שהוא עבירה בישראל. או זוכרים את בן וג’רי וזה שההחלטה שלהם לא לתת זיכיון לזכיין המקומי לספק בשטחים שמחוץ לגבול ישראל (קווי הגבול של 67) הוצגה על ידי כל גורם כחרם על ישראל? יש אין משמעות לקוו הגבול של 67? אם אין, אז אין. אם יש אז יש.

לפעמים אנחנו אומרים את זה בצורה נעימה יותר לאוזן ככיבוש הוא זמני. הוא לא ממש זמני. ישראל קיימת יותר זמן עם כיבוש מאשר בלי. והיא מכריזה בכל מקום שאין בכוונתה להתפנות המשטחים והיא מחזקת את האחיזה שלה בשטחים ומדי פעם ופעם מכריזה על כוונתה העתידית לספח אותם – וזה מבלי להתייחס לאזורים שהיא סיפחה אבל תוך יצירת מעמד מיוחד לפלסטינים, כדוגמת ירושלים. או שהשטחים הם בתפיסה זמנית מוגבלת – ואז המדיניות צריכה לשקף את זה – ואם לא אז הרטוריקה היא פשוט שקרית.

בתוך זה גם לא משנה הוויכוח הפוליטי בישראל על עתיד השטחים, לישראל יש ממשלה נבחרת ולה הזכות לדברם בשם ישראל והציבור הישראלי בעניינים כאלה. וממשלות ישראל כבר לא מעט שנים הם עם קו יחסית אחיד. יש הבדל, רק כשנוח.

המצב הזה גם מייצר פרגמנטציה של הפלסטינים בשליטת ישראל, כאשר יש זכויות שונות והיקף אפליה שונה ביחס לחלקים שונים, וזה בהתאם לזמן בו נכנסו תחת שלטון ישראל. (א) יש מי שזכויותיו הוגדרו ב-66 – בביטול המשטר הצבאי. (ב) יש מי שזכויות הוגדרו ב67 – עם הכיבוש של הגדה. (ג) ויש מי שזכויותיו הוגדרו ב80 – עם סיפוח ירושלים. המדיניות הישראלית (מלבד לקונה בשנה האחרונה בגלל שטרם אושר חוק האזרחות) גם קובע הגבלות משמעותיות שמקשות עד לבלתי אפשרי מעבר חיובי (כלומר, לא וויתור על זכויות) בין הקבוצות האלו. ברצינות תביטו על הדיונים על חוק האזרחות שמוצג בכמעט כל הקשת הפוליטית כהכרח וחובה וכחוסר אחריות לא לאשר. החוק כל תפקידו הוא למנוע ממי שבקבוצה ב’ וג’ (בעיקר ג’) שמתחתנים עם בני קבוצה א’ מלקבל אזרחות ישראלית. דה-פקטו משאירים לבני קבוצה א’ את האפשרות לוותר (דה-פקטו או דה-יורה) על זכויותיהם.

כל עוד ישראל לא באמת מכירה בגבולות 67 – וישראל מכירה בהם בצורה מוגבלת ביותר – אין מה לצפות שמישהו אחר יכיר. במיוחד, כשישראל טורחת להבהיר לכל העולם שעצם ההכרה בגבולות האלה הוא מעשה אנטי-ישראלי.

מעבר לזה, אם יש אפרטהייד בחלק מסוים, למשל מצד אחד של גבול 67, ובמיוחד אם ישראל לא מכירה בגבול, אז אי אפשר לטעון שבישראל אין אפרטהייד. זה כמו לטעון שהריון הוא רק ברחם, וזה על סמך שהעובר - שהוא טכנית גוף נפרד ומובדל - קיים רק באזור תחום בגוף – הרחם – ולכן לא האישה היא לא הריונית, רק הרחם שלה.

האם יש בישראל משטר של עליונות גזעית?

עליונות גזעית היא לא רק אפליה, אלא שלטון של קבוצת אחת על אחרת. בשטחים יש, בצורה ברורה ומוחלטת. גם אם מאמצים פרשנות מצומצת (ומוטעית) שהשליטה הישראלית היא רק על שטחי B וC, ואפילו אם מביטים רק על שטחי C אז יש שתי מערכות חוק ואפליה ברורה ומסיבית נגד פלסטינים. בירושלים יש, בצורה ברורה ומוחלטת, יש שתי מערכות חוק ואפליה ברורה ומסיבית כלפי הפלסטינים.

בתוך הקו הירוק, מצב מורכב יותר.כי מצד אחד יש אפליה, בממדים שונים במהלך הזמן, נגד הפלסטינים כקבוצה. ומצד שני האפליה מתרכזת בעיקר, אבל לא רק, בפלסטינים כקבוצה ופחות, אם כי לא רק, בפלסטינים הפרטים. אם כי האפליה כקבוצה משפיעה ישירות על פרטים. מצב מורכב כזה לא אומר שאין אפליה ואפילו חמורה מאוד. או שאין מערכת של שלטון של קבוצה אחת על אחרת.

האפליה של הפלסטינים בישראל היא מורכבת ובעלת גוונים. היא שונה ביחס לפרט הערבי – שיכול להיות אפילו שופט בית משפט עליון, ושונה ביחס לערבים כקבוצה. תחשבו על זה ככה, היה צריך את המשבר החריף ביותר בהיסטוריה הישראלית (ברוכת המשברים) כדי שיהיה לגיטימי שמפלגה ערבית תהיה בממשלה. וגם אז, זה הותנה בכך שהם יתעסקו, ביחס לערבים, רק בענייני פרט ורווחה.

ויש אפליה שיטתית וממוסדת כלפי ערבים בישראל. בין האפליות שאמנסטי מתייחסים אליהם, יש את מבנה האזרחות המיוחד שאליו התייחסתי קודם. יש שלילה של הזכות להיבחר אם אתה מבקר את אופיה של ישראל כמדינה יהודית; יש את הגירוש ושלילת התושבות מתושבי מזרח ירושלים; יש את השלטון הצבאי (עד 66 בקווי 67 ומאז 67 מחוץ לקווי 67) שכולל בתוכו שלל פגיעות; יש שלילה של חופש פוליטי (בתוך זה, מעצר שרירותי, דיכוי אלים ללא פרופורציה של הפגנות, שימוש בשב"כ והרג של אזרחים על ידי המשטרה) ורדיפה על הבעת עמדות פוליטיות (מזכיר לכם את האכיפה השונה ביחס ליהודים וערבים בעניין זה); חוק הלאום והצורה בה הוא מגדיר את מדינת ישראל ללא שום הגנה על זכויות מיעוטים; שיטור גזעני ומפלה כלפי ערבים; פגיעה בזכות לעמוד לדין דרך מעצרים מנהלים – שרירותיים ובמעמד צד אחד; הפקעה מסיבית של אדמות דרך חוקים שונים, בהם חוק נכסי נפקדים אבל לא רק דוגמא מפורסמת היא ההפקעה ב1976 של כ-20 אלף דונם שליש מהם רכוש פרטי במטרת מוצהרת של הקמת ישובים יהודים – זה הוליד את יום האדמה. זה כמובן לצד מספר אדיר של צווי הפקעה שונים מחוז לקווי 67; מדיניות ייהוד רשמית (שהיא מניעה של פיתוח ערבי ופיתוח מוצהר ליהודים באזורים שונים על מנת לשנות את המאזן הדמוגרפי באזור ולמנוע רצף ערבי – זה גם איך ישראל הרשמית מתארת את זה) לדוגמא יהוד הגליל מהסעיף הקודם או ההתנחלוית; הגבלה על מגורי ערבים באזורים שונים, קיום של ישובים ליהודים בלבד, העדפה של התיישבות יהודית ואפליה כנגד התיישבות ערבים (פשוט לא בונים) בכלל זה בתוך הקו הירוק ומחוץ לקו הירוק.

במאמר מסוגר, עד פס"ד קעדאן ב-2000 נאסר רשמית למכור דירות לערבים בישובים יהודים על אדמות קק"ל – שחלקן יש לזכור הופקעו במקור מערבים בסדרת חוקים בתחילת שנות ה-50, מאז נמצאו דרכים לעקוף את זה דרך מתן אפשרות ליישובים להפלות על בסיס אופי היישוב, בדומה לחוקים אחרים שנועדו נגד ערבים לזה יש פגיעה גם באוכלוסיות אחרות, דוגמא נוספת היא חוק קמיניץ שנועד בגלוי לפגוע בערבים אבל הוביל לפגיעה גם במושבים;

אפלייה בתכנון – לדוגמא אי אישור גורף של תוכניות מתאר לאזורים ערבים ואז הריסת בתים שנבנו ללא היתר מבלי אפשרות לקבל היתר בגלל שאין תוכנית מתאר מאושרת. או לחילופין אי-הכרה בישובים ערבים, גם אם קיימים במקום לפני קום המדינה או שיושבו במקום על ידי מדינת ישראל; הפקעת רכוש מערבים במזרח ירושלים על סמך בעלות יהודית (שאבדה במלחמה) מלפני 48 והעברת הרכוש לידי יהודים (שאינם היורשים או קשורים לבעלי הרכוש המקורי, שגם קיבלו פיצוי) זה במקביל לסירוב גורף ישראלי להתייחס כלל (בכלל זה ביחס לפיצוי) לרכוש הערבי שהופקע כתוצאה מהמלחמה, גם ביחס לרכוש שאבד לערבים בעלי אזרחות ישראלית.

טרנספר וגירוש בשטחים, בישראל בשנות ה-50 או ביחס לבדואים; אפליה כלכלית משמעותית בכלל זה מניעת גישה למשאבים, בשטחים זה נעשה בצורה גלויה לגמרי. בישראל פרופר זה נעשה, הרבה פעמים, דרך שימוש במוסדות הלאום (ה"צ, הסוכנות היהודית) שהם גופים בעלי מעמד רשמי במדינה (ועד 97, נשלטו בצורה מוחלטת על ידי הממסד הפוליטי הישראלי (ייצוג למפלגות הכנסת היהודיות), ומאז הם בשליטה משותפת של הממד הפוליטי הישראל והאליטה הכלכלית (אוליגרכים?) יהודים מחו"ל). בהקשר זה ראוי לציין את התבטאות יו"ר קק"ל לאחרונה שהיה צריך להעביר תקציבי רווחה דרך קק"ל כדי למנוע אותם מהבדואים בנגב כדי להגביל את הילודה. קק"ל כמו שאר מוסדות הלאום הם לא גוף פרטי אלא במעמד מיוחד - שהוא בגדול שותפות של המדינה וגורמים פרטיים – שמוגדר בחוק ולפיו המדינה העבירה סמכויות מדינה אליהם. בהתאם מדיניות קק"ל היא חלק ממדיניות מדינת ישראל כמו ביחס למשרדי ממשלה; הגבלות תנועה בשטחים; אפלייה באספקת שירותים מכל סוג, החל מתשתית ועד בתי ספר, שירותי רווחה בריאות וכו_ בין הדוגמאות ישובים ערבים מוכרים, כפרים לא מוכרים, מזרח ירושלים, ישובים ערבים בשטחים (מזכיר שטחי C אחריות ישראלית מלאה);
אני חושב שעברתי על כל הדברים שציינו אבל לא מבטיח (בכל דוח של 200 עמ’). אבל הפואנטה היא שיש בסיס לטעון שיש אפליה מסיבית נגד ערבים, בממדים שונים בכלל השטח שבין הירדן לים.

היא גם מציינים במפורש את היחס הרשמי לערבים, בכלל זה אזרחי ישראל, כאיום דמוגרפי, הן ברמה הארצית והן ספציפית באזורים שונים. וקיום של מדיניות רשמית ומתועדת כנגד האיום הדמוגרפי דרך שינוי המאזנים המקומיים להבטיח שליטה יהודית באזור. זה כאמור ביטוי של שליטה של קבוצה אחת על אחרת. והוא צעד אחד נוסף מעבר לאפליה.

האם יש ביצוע שיטטתי של הפרות זכויות חמורות במטרה לקיים את משטר אפליה?

זה כאמור, דרישה הראשונה להגדרה של אפרטהייד. אני מזכיר לא מספיקה אפליה בשביל אפרטהייד. והם הראו בצורה די ברורה שבישראל קיימת אפליה, היא קיימת לא רק בשטחים, והיא קיימת בצורה שיטתית עוד מלפני.

יכולה להתקיים גם אפלייה מסיבית ושליטה של קבוצה אחת על אחרת תחת מדינה דמוקרטיה. בהקשר זה יש את ההגדרה של הסוציולוג, חתן פרס ישראל, סמי סמוחה של דמוקרטיה אתנית, כלומר משטר שמשלב דמוקרטיה ואפליה נגד קבוצה/ות מיעוט. למשל דרך יחס מועדף לבני קבוצה אחת על אחרת. זה עדיין נכלל בעולם הדמוקרטיות. המעבר בין דמוקרטיה אתנית, אתנוקרטיה לא דמוקרטית, ואפרטהייד יושב על איך משובר המשטר הזה.

הוא יכול להיות משומר באמצעים דמוקרטיים למשל דרם חרם, לא פורמלי, של נבחרי ציבור מקבוצה אחת על אחרת. אין מניעה חוקית להשתתפות וייצוג, אבל בפועל יש מניעה ברורה. תחת זה למשל אפשר להתייחס לכך שעד השנה, הפלסטינים כקבוצה הודרו מהמערכת הפוליטית והיה צריך את המשבר החריף ביותר מקום המדינה ותקיעות פוליטית מוחלטת כדי שיהיה מותר לעשות קואליציה עם ערבים. מנגד חלק מהעסקה הוא שמותר להם להתייחס רק לסוגיות פרט אצל פלסטינים.

הוא יכול להיות משומר באמצעים פחות דמוקרטיים או לא דמוקרטיים. למשל האפשרות למנוע ממי שמתנגד לאפיון ישראל כמדינה יהודית מלהשתתף בבחירות. ככל שמדובר במיעוט קטן זה בעיקר צעד סמלי של סימון גבולות השיח המותרים כי הרי לחוקי יסוד בארץ יש משקל נוצה, וכל רוב רנדומלי יכול לשנות אותם.

הוא יכול להיות משומר דרך מניעת זכות פוליטיות בצורה לא רשמית על ידי המדינה, למשל הצבה של קלפיות במקומות מרוחקים ממגורי התושבים ולא תחבורה ציבורית; צעדי הפחדה שונים כדוגמת מעקב ומצלמות על מי מצביע ועוד. זה צעד לא דמוקרטים שמתקיימים גם בדמוקרטיות בעולם.

הוא יכול להיות משומר דרך מניעת זכויות פוליטיות בצורה רשמית. למשל הגדרת אוכלוסיה ילידה בשטח הריבוני במעמד תושב ולא אזרח, כנעשה במזרח ירושלים. דרך מניעה של התאזרחות – למשל הסיפור של החוק האזרחות. או שלילת אזרחות בכלל כנעשה בשטחים, ולמצמצמים נתייחס רק לשטחי C שם כאמור יש שליטה ישראלית מלאה. הסעיף הזה מטיל ספק על הגדרת ישראל כמדינה דמוקרטית. בטוח שלא מעבר לקוי 67, מה שמחזיר אותנו לשאלה האם היריון הוא רק ברחם.

בשביל לעמוד בדרישות של הגדרת פשע האפרטהייד צריך שיבוצעו הפרות חמורות של זכויות אדם ושאלו יבוצעו במטרה לשמר את משטר האפליה. דוגמא, אחת שהם נותנים היא הפקעה על בסיס גזע והרס של רכוש פרטי וגירוש (כלומר העברה כפויה של אוכלוסייה). ולא מספיק שאלה יתקיימו (הם בבירור מתקיימים) אלה שהם נעשים במטרה את העליונות היהודית. למשל, במידה והרכוש מופקע בשביל להקים יישוב יהודי במטרה מוצהרת של שינוי האופי הדמוגרפי של האזור. הם מציינים שהתופעה קיימת בצורה נרחבת ושיטתית אבל גם נותנים כמה דוגמאות :

קודם כל בשטחים זה קורה כל הזמן והוא בסיס לעיקר ההתנחלויות המוכרות והלא מוכרות- הם מציינים במפורש את המקרה של חירבת חומסה וחאן אל חמאר; בשטחי ירושלים זה קורה באופן גורף ומוצהר על ידי העיריה, הם נותנים לדוגמא את סילוואן (הם מזכירים את שיח גראח בתחילת המסמך); בתוך ישראל הם נותנים לדוגמא את אום אל חיראן שפונה בשביל הקמת ישובים יהודים במקומו. באום אל חיראן, חובה להזכיר, המשטרה גם הרגה אזרח ערבי העלילה עליו שהיה מחבל ומעולם לא חקרה כדין את האירוע או המדינה לדין את האחראים.

פגיעה חמורה אחרת שנעשית כדי לקיים את המשטר האפליה הוא מעצרים מנהלים – כלומר מעצר ללא משפט, ללא הצגות הטענות, ללא מתן אפשרות להתגונן, וללא הגבלת זמן. יש הרבה תיעוד של השימוש בשני אלה כנגד ערבים, ולא רק ביחס לאיומים ביטחוניים. אלא גם ביחס לכל פעילות פוליטית ערבית. במיוחד בשטחים אבל לא רק בשטחים. ההתנהלות סביב המעצרים המנהלים – שכאמור נעשים ללא אפילו הצגה של הטענות (שלא לדבר על הוכחות) לנאשמים או לציבור – היא מהווה פגיעה חמורה בזכויות האדם. והיא גם בצורה ברורה חורגת מעבר לשימוש הביטחוני גם לשימוש כנגד כל התארגנות פלסטינית. דוגמא נוספת היא השימוש בעינויים, חלק מהעינויים רשמיים ונעשים בחקירות (לאחרונה הייתה הדוגמא של העינוים שהובילו להודעה שקרית באשמה במקרה של תקיפה חייל ביפו בקיץ, למזל הנאשמים האירוע צולם והם לא נכחו בו…) . דוגמא אחרת היא מעצרים נרחבים של קטינים – הם ספציפית מתייחסים לירושלים שם יש מאות מעצרים בשנה. הנוער ערבי נעצר ללא סיבה, שופטים מאריכים בצורה גורפת את המעצרים, העצירים עוברים התעללות וחוזרים פצועים מהמעצר. אלה לא מקרים חד פעמים, זה חוזר על עצמו, וזה חלק מהאלימות שמופעלת בירושלים לשימור המעמד הנחות של ערבי ירושלים ביחס ליהודים. דוגמאות ברורות לזה (שאני אציין אבל לא בדוח) הן למשל האלימות המטורפת שהופעלה בירושלים במשך שנתיים רצופות בסילוואן, או בשער שכם ובעיר העתיקה בשבועות שקדמו והובילו למלחמה בשבועות.

דוגמא להפרה חמורה של זכויות אדם היא פציעה חמורה והרג. פה הם נותנים נתונים סטטיסטיים על אלפי אזרחים, ובכלל זה ילדים, שנהרגו מכוחות הביטחון כחלק מפעולות השיטור – כלומר לא במבצעים אלא בשימור הקבוע של השלטון הישראלי בשטחים. הם לא נותנים דוגמאות ספציפיות (בין 2000-2017 הם מציינים כמעט 5000 מקרים מתועדים), אבל ראוי לציין את ההרג של הפלסטיני בן ה-80 על ידי חיילי צה"ל כחלק ממחסום שגרתי. ויש ממש הרבה דוגמאות לירי ללא הצדקה ולהרג ללא הצדק. ושימוש באלימות חסר הצדק לדכא הפגנות לא אלימות מצד פלסטינים. בכל זה פגיעה בצוותי עזרה ראשונה. לא מצויין בדוח, אבל אני אזכיר, שכחלק מדרדור ישראל למלחמה סביב יום ירושלים, המשטרה פרצה למסגד אל אקצה וזרקה רימוני הלם לתוך מרפאה סגורה.

ביחס לאירועים לא שגרתיים הם נותנים גם את הדוגמא של הירי על ההפגנות בעזה, ובכלל זה ירי על צוותי רפואה ועיתונאים ספציפית את המקרים של רזאן אל נג’אר – חובש שנהרג מירי צלפים באחת ההפגנות בחאן יונס; והסיפור של אדהם אל-הג’אר עיתונאי – שהיה מזוהה בבירור כעיתונאי (עם ווסט והכל) שסיקר את ההפגנות ונורה בברך. בהקשר זה ראוי לציין (אם כי הם לא מציינים) את העדויות של הצלפים הישראלים על הוראות הפתיחה המקילות כפי שפורסמו בתקשורת הישראלית .

ביחס להרג בתוך הקו הירוק, המספרים נמוכים יותר – עשרות ולא אלפים. בכלל זה הם כמקרים בולטים מאז 2000], את 13 האזרחים ההורגים באוקטובר 2000 שלמרות שועדת אור מצאה שלא הייתה הצדקה להרג, מעולם לא הועמדו לדין ההורגים. הנם גם מציינים נתונים של מרכז מסאווה על 15 הרוגים אזרחי ישראל ערבים מכוחות ביטחון (ציבורים ופרטיים)* בעשור האחרון. נתונים של שיחה מקומית על 9 אזרחים ערבים שנהרגו על ידי כוחות המשטרה ללא הצדקה וזה ממשיך על גבי שני עמודים. בהקשר זה הם מציינים את המקרה של יעקוב אבו אלקיעאן, שכאמור נהרג ללא סיבה על ידי המשטרה כחלק מטרנספר של ישוב ערבי קיים לצורך הקמה של יישוב יהודי.

דוגמא נוספת לפגיעה חמורה בזכויות האדם היא שלילה של הזכות לשייכות למדינה. זה מין זכות מוזרה שאומרת שלאדם יש זכות להשתייך למדינה כלשהי. בצורה מעניינת זה זכות שנולדה בצורה ישירה מהשואה (ולא נחשבה אפילו קודם) מתוך ההבנה שללא מדינה אין לאדם הגנה בסיסית. בצורה מעניינת זה היה גם, פעם לפני שהשתלטו על הציונות אנשי העליונות היהודית, הלב של התפיסה הציונית.

בהקשר זה יש התייחסות לפלסטינים בתפוצה. ביחס לזכות השיבה שלהם צריך לזכור שהאחריות על הסיטואציה נמצאת גם על ישראל ולא רק על המדינות בהם הם חיים – לא משנה כמה זמן הם חיים שם – זה לא שאין להם כלל אחריות, אבל להטיל עליהם את מלוא האחריות היא לא שונה מלדרוש אזרוח אוטומטי לכל פליט אשר מגיע ארצה. וזאת דרישה מאוד בעייתית. עם ובלי קשר למדינות ערב (בהם יושבים המחנות הפליטים הפלסטינים) כל פתרון של סוגיית הפליטים כולל ממד מסויים של חזרה. כאשר החזרה אינה בהכרח לישראל של 48. ובהקשר זה אני מזכיר שהמשך השליטה של ישראל על כלל השטח בין הירדן לים, מהווה לפתרון הבעיה. וגם בנקודות שישראל הייתה מוכנה לסגת, חלקית- כי דובר על אוטונומיה, מחלק מהשטח היא עדיין התעקשה על כך שלא תהיה חזרה גם לשטח הפלסטיני.

הם מדברים גם על הערבים בשטחים, ולמצמצמים במיוחד בשטחים בשליטה ישראלית מלאה. אשר נשללת מהם אזרחות במדינה שבה הם חיים. וערבי מזרח ירושלים, שאינם אזרחים של שום מדינה. ומדינה ישראל מקשה ומונעת מהם אזרחות, למרות שנולדו וחיו כאן כל חייהם – שוב פעם זה הסיפור של חוק האזרחות. בהקשר זה ראוי לזכור שחלק מהמשמעות של להתקיים לא אזרחות הוא חוסר יכולת להשתתפות פעילה בחיים במדינה. וכאמור, אני מזכיר שישראל הוא הריבון בין הירדן לים. הם נותנים גם דוגמא של ערבי מזרח ירושלים, שלא יכולים לצאת לחול לתקופה ממושכת (לדוגמא) לימודים כי במידה ויצאו תשלל מהם התושבות בארץ. בהערת אגב, הפלסטיני-אמריקאי בן ה-80 שנהרג על חיילי צה"ל, היה סיפור דומה ולא יכל לצאת לאמריקה כי אם היה יוצא לא היה יכול לחזור.

בהקשר זה חשוב לזכור, שישראל מצד אחד מתעקשת לשלוט על כל השטח בין הירדן לים, ומסרבת אפילו לדון בנסיגה. ומצד שני היא מונעת מתן אזרחות – בצורה מוצהרת וגלויה -לערבים החיים תחת שלטונה בשטחים במטרה למנוע שינוי המאזן הדמוגרפי הרשמי כדי לא לסכן את השליטה היהודית.

הם מסיימים את המסמך שלהם בלהתייחס לכך שלא ניתן להשתמש בצרכי ביטחון כתשובה לכל הפרה, וישנן הפרות משמעותיות מתועדות שלא קשורות לענייני ביטחון. וגם ביחס לצרכי ביטחון יש חובה לשמור על החוק הבינלאומי.

כן, אפרטהייד.

לסיכום, יש בישראל אפליה שיטתית על בסיס גזע שכוללת ממדים של שליטה של קבוצה אחת על אחרת, האפליה קיימת בכל השטח בין הירדן לים. הם די הוכיחו את זה. אם כי זה היה ברור וידוע בעבר. למרות שהאפלייה קיימת מקום המדינה, בשנים האחרונות שימור העליונות היהודית הפך למטרה מוצהרת למשל בהתבטאויות של פוליטיקאים בכירים כדוגמת נתניהו שהצהיר - “‫"‬‫ישראל‬‫ אינה‬ ‫מדינת‬ ‫כל‬ ‫אזרחיה‪...‬‬ ‫[אלא]‬ ‫מדינת‬ ‫הלאום‬ ‫של‬‫העם‬ ‫היהודי‬ ‫‪-‬‬ ‫ושלו‬ ‫בלבד‬ ‫"‬ שמובעת בפתיחת התקציר שלהם. היא באה לידי ביטוי דרך צעדים משפטים לדוגמא חוק הלאום (ועכשיו חוק האזרחות). והיא באה לצד עמדה עקבית ומוצהרת של ישראל שבכוונתה לשמור לעד על השליטה על כלל השטח שבין הירדן לים. ולאחר, יש לזכור, צעדים שנעשו לקדם סיפוח רשמי של השטח.

מעבר לזה, ישראל מבצעת הפרות חמורות של זכויות אדם במטרה לשמר את המשטר הזה. בכלל זה, הרג, פציעה, גירוש, החרמת אדירה של רכוש, שלילה של זכויות פוליטיות ומניעת הזכות להשתייכות למדינה כלשהי גם למי שחיי בשטחים בשליטת ישראל, פגיעה חמורה בחופש התנועה ועוד.

עיקר הפגיעה החמורה היא ביחס לערבים במזרח ירושלים והשטחים, היקף האלימות והפגיעה החמורה באזרחים ישראל הערבים הוא משמעותית נמוך יותר, ומתרכז בעיקר בהחרמות של רכוש וטרנספר, ואלימות משטרתית שמובילה לפציעה. הרג קיים, אבל באחוז נמוך משמעותית מאשר מתרחש בשטחים.

קיצר, זה לא נעים. אבל יש בסיס לטענה שיש בישראל אפרטהייד. וראוי להתייחס לטענה הזאת בצורה רצינית. אנחנו – יהודים בישראל- לא בהכרח מודעים להיקף האלימות שקיימת פה. צורת ההמשגה שלנו, השפה והמבנה החוקי – שכולל בתוכו את האפליה והגזענות - לא בהכרח מאפשרים לנו לראות את המשמעות הממשית של המעשים, במיוחד ביחס לצעדים שכוללים החרמה מסיבית של רכוש וגירוש. ההנחה העקרונית שלנו שהחוק צודק ולכן דברים שנעשים כחוק אינם מעשים נפשעים לא מאפשרת לנו לראות את המציאות. ובהקשר זה למושג אפרטהייד – שקובע שהכשל אינו מחוץ למשטר אלא בלב ההגדרה של המשטר, יש חשיבות.

אסביר דרך דוגמה, בשבועות הקרובים הולך להיות עוד גירוש בשיח גראח בירושלים. הגירוש יעשה כדין, לפי החוק הישראלי, שקובע שמכיוון שהבית היה בבעלות יהודית לפני 48 ניתן לפנות את התושבים החיים בו, ולהעביר את הבתים לידיים יהודיות גם אם אינם היורשים של בעלי הרכוש. החוק הישראלי קובע במפורש, והמשטרה שתגרש תפעל כדין.

רק מה, החוק עצמו הוא גזעני ותקף רק לרכוש יהודי. החוק גם פוגע בצורה מהותית בזכויות הבסיסיות של הגרים בבית. הוא יהווה גירוש שני של המשפחה על ידי ישראל, אחרי שיושבו בשטח, על ידי האו"ם לאחר שגורשו/נפלטו מהשטחים בשליטת ישראל ב48. היישוב שלהם שם, לא פחות חוקי או שונה מהותית מהיישוב של יהודים ברכוש נטוש ב48.

הגירוש הנוכחי נועד ליישב משפחה יהודית בבית כחלק מצעד רחב יותר של ייהוד השכונה – כלומר הפיכת השכנות מערבית ליהודית כחלק ממטרה מוצהרת לשמור על עליונות דמוגרפית – שכולל גירוש של עוד מספר רב של משפחות והפקעות שטחים פתוחים אדירים.

הצעד הזה מאושר בדרגים הבכירים ביותר, הוא לא החלטה מקומית. הוא גם לא צעד בלתי חוקי לפי חוקי המדינה. למעשה התושבים בבית – שמסרבים להתפנות לרחוב – הם עוברים על החוק הישראלי. ולכן מותר (ויופעל) עליהם אלימות אדירה כדי שיצאו מהרכוש. התושבים, יש לזכור, אינם אזרחי המדינה (הם למעשה לא אזרחים של שום מדינה) אין להם בקביעת החוק שמתיר את הגירוש שלהם, ואין להם איך לפעול ביחס לחוק הזה. הם חסרי הגנה לחלוטין.

המונח אפרטהייד פה הוא בעל מטרה פשוטה וברורה והיא לאפשר לנו בכלל להתייחס למקרה הזה. לאפשר לנו להכיר בכך שמעשה הפשע הוא לא של המשפחה ואין מקום להצדיק את האלימות נגדה. ואין דרך לעשות זאת מבלי להתייחס לכך שלא מדובר בטעות טכנית או לקונה בחוק שמאפשרת את זה (למשל כמו שקרה ביחס לאי ההסדרה של הפליטים שיושבו בכפר שלם) אלא הבעיה היא בחוק עצמו שנועד בכוונה ובמפורש להתיר את הפשע הזה. בשביל צריך להכיר שלא מדובר על אפליה עיוורת ואלימות אגבית שעושה המדינה – יש אפליה אגבית ואלימות כחלק מהתנהלות של כל מדינה, אלא שמדובר באלימות מכוונת מותרת ומתוכננת שנועדה במפורש לאפשר את הפגיעה וזאת במטרה להבטיח אפליה שיטתית ושלטון של קבוצה אחת על אחרת. בלי המושג הזה – או כל מילה מקבילה אחרת – אין דרך להתייחס לזה. ומציאת מילה אחרת היא מיותרת, כי הקושי עם המילה אפרטהייד לא קשורה במילה עצמה – המשמעות שלה היא חדה ומדויקת – אלא בגלל שקשה לנו רגשית עם חלקנו בתוך אפשור של הדבר הזה. ולא משנה מה המילה שנשתמש בה ההתנגדות הרגשית שלנו להכיר בקשר שלנו למעשים נוראים לא תשתנה והמילה תיצור התנגדות. זה הגיוני, זה אנושי, זה לא שונה מילד שלא רוצה להתמודד עם הרגשות הרעים שנוצרים כתוצאה מעשיה של מעשים רעים. זה מאיים עלינו.

עדיין צריך להתמודד עם זה. לברוח מהמילה הזאת לא יעזור לברוח מהמציאות שהמילה מתארת ובעיקר יבטיח את המשכה.